העליון: ביהמ"ש לא יתערב במערכת יחסים חוזית מקום שבו אחד הצדדים כשל להגן על האינטרסים שלו

1.            לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה), בגדרה דחה את בקשת המבקשת לסעדים זמניים, שעניינם במניעת תחרות מצד המשיבה 2 בעסקי המבקשת.

העובדות הצריכות לעניין

2.            המבקשת (להלן: לואר) היא חברה העוסקת, לטענתה, בייבוא ושיווק סבונים, מוצרי אמבט ונרות ומכירתם ברשת חנויות שהקימה ברחבי הארץ. המשיבה 1 (להלן: המשכירה) הקימה בשטח בית החולים "אסף הרופא" בצריפין מרכז מסחרי (להלן: המרכז המסחרי), אשר לקראת פתיחתו שכרה בו לואר חנות בהתאם להסכם שכירות שנחתם בחודש דצמבר 2006 (להלן: הסכם לואר). בהסכם לואר נקבע, בין השאר, כי: "המשכיר מתחייב כי לא ייתן את הסכמתו לצדדים שלישיים לפתוח כל נקודת ממכר במרכז המסחרי שעיקר עיסוקה הינו ממכר סבונים נרות ומוצרי אמבט". לואר החלה בהפעלת חנותה במרכז המסחרי בסוף ספטמבר 2007.

           המשיבה 2 (להלן: ואו) מפעילה רשת חנויות קוסמטיקה ברחבי הארץ והיא חתמה במחצית ספטמבר 2007 על הסכם לשכירת נכס מן המשכירה (להלן: הסכם ואו), שבגדרו נקבע כי: "השוכר לא יהיה רשאי למכור, כעיקר עיסוקו, סבונים נרות ומוצרי אמבט". עוד קודם לחתימת הסכם ואו (ולפתיחת חנותה של לואר), למדה לואר על קיום המגעים עם ואו, ועל כי ואו מוכרת, בין היתר, גם "מוצרי ספא". מנהל המבקשת טוען כי הביע את חששו בפני נציגי המשכירה כי ואו תתחרה חזיתית בחנות לואר, אך נציגי המשכירה הפיגו חשש זה. עם זאת, עם פתיחת חנות ואו במרכז המסחרי, כשלושה שבועות לאחר פתיחת חנות לואר, ירדו הכנסותיה היומיות של חנות לואר, לטענתה, מ-1,900 ש"ח ל-700 ש"ח בלבד. לואר טוענת עוד כי במהלך פעילותן המקבילה של החנויות שלה ושל ואו היא הגיעה לתובנה כי ואו למעשה מתחרה בה, וזאת באופן הנוגד את האמור בהסכם לואר. לפיכך היא פנתה למשכירה בטענה להפרת הסכם ובדרישה "לסלק מהמדפים של WOW את כל המוצרים שנכללים בתחום בו קיבלנו מכם בלעדיות". דרישות אלה נדחו על-ידי המשכירה.

3.            בתאריך 17.4.08 הגישה לואר לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה כספית נגד המשכירה (ונגדה בלבד) בטענה להפרת ההתחייבות החוזית כלפיה (ת"א 25209/08). כן עתרה לואר לסעד זמני אשר ימנע את המשך ההפרה הנטענת (להלן: הבקשה הראשונה). המשכירה הגישה תגובה מפורטת לבקשה הראשונה, בהכחישה את טענות המבקשת. בחלוף ימים אחדים ביקשה המבקשת למחוק את הבקשה עקב חילופי גברי בייצוגה, וכך נעשה. בתאריך 6.5.08 הגישה לואר תביעה שניה (ת"א (מחוזי - ת"א) 1526/08) וכן בקשה שניה למתן סעד זמני (בש"א 9416/08), הפעם נגד ואו בלבד (להלן: הבקשה השניה). ואו הגיבה לבקשה השניה, כאשר בלב תשובתה עומדת הטענה כי מבחינה עובדתית עיקר עיסוקה איננו בממכר של המוצרים "סבונים, נרות ומוצרי אמבט", ולפיכך אין היא מפרה את הסכם ואו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מתאריך 17.6.08 כי את הבקשה השניה צריך היה להפנות גם כלפי המשכירה, ולכן התיר ללואר לתקן את בקשתה בהתאם. נוכח האמור הגישה המבקשת בתאריך 22.6.08 בקשה מתוקנת לצו מניעה זמני (בש"א 12268/08; להלן: הבקשה השלישית), שהחלטת בית המשפט המחוזי בה היא נשוא הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בבקשתה טענה המבקשת, בתמצית, כי בחנות ואו שבמרכז המסחרי נמכרים בעיקר סבונים, נרות ומוצרי אמבט. לואר סוקרת את פרסומיה של ואו באתר האינטרנט שלה, ומסיקה כי מרבית המוצרים שמוכרת ואו (בקטיגוריות דוגמת "טיפוח הגוף", "טיפוח הפנים" או "בישום") ראויים לסיווג כ"מוצרי אמבט". כן מצביעה המבקשת על דו"ח מכירות של חנות ואו לתקופה שבין אוקטובר 2007 ואפריל 2008, דו"ח שהגיע לידי לואר ומרכז את היקף מכירות חנות ואו לפי 13 קטיגוריות. אף שקטיגוריית "קרמים וסבונים" (אותו מסווגת לואר אוטומטית כנופל בתחום העיסוק שלה) תופסת רק כ-15% מהיקף המכירות הכללי של חנות ואו, לואר טוענת כי לכך יש לצרף אף מכירות מקטיגוריות נוספות (דוגמת "בישום", "טיפוח שיער" ו"שונות"), הכוללות מוצרים שניתן לסווגם כ"מוצרי אמבט", או מארזי מתנות המכילים "מוצרי אמבט". הנה כך לואר מוצאת כי "עיקר עיסוקה" של חנות ואו הוא במכירת מוצרים, שלשיטת לואר - נאסר על ואו למוכרם.

4.            בית המשפט הורה למשיבים להגיב לבקשה השלישית, בהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המשכירה מסרה בתאריך 9.7.08 את תשובתה לבקשה השלישית. ואו מסרה, בתאריך 20.7.08, את תשובתה שלה. השתיים חזרו עניינית, ככלל, על האמור בתשובותיהן הקודמות: המשכירה בתשובתה לבקשה הראשונה, ו-ואו בתשובתה לבקשה השניה. לואר הגיבה, בתאריך 20.7.08, לתשובת המשכירה, אך עוד קודם שהגיבה לתשובת ואו נתן בית המשפט המחוזי, בתאריך 22.7.08, את החלטתו בבקשה.

5.            בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט מ' אלטוביה) את הבקשה השלישית, בזו הלשון:

"דינה של הבקשה להדחות. אין כל דמיון לא בעובדה ולא בהגדרה בין חנות המבקשת לבין חנות המשיבה 2 כי גם שעסק מסוג ספא, יכול שימכור מוצרי אמבט. מבלי להכנס להגדרות שהמשיבה 2 נתלתה בהן, הרי שהעובדה שמוצרים דומים נמכרים בחנות קוסמטיקה אינם בבחינת הפרת התחייבות המשיבה 1 לכאורה. בקשת המבקשת נגועה בפגיעה בחופש העיסוק ומתלכדת היא עם הסעד בתובענה העיקרית. בשלב זה של הברור במסגרת סעד ארעי דומה כי המבקשת לא נשאה בנטל השכנוע וכי יצא קצפה של המבקשת על מאומה. הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבה 2 בסך 2,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין המשיבה 2 בסך 65,000 ש"ח בתוספת מע"מ".

           מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. החלטתי - בהסכמת הצדדים - לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

6.            בערעורה רב ההיקף משיגה לואר על שני הרכיבים שבהחלטת בית המשפט המחוזי: דחיית הבקשה להוצאת הסעד הזמני המבוקש, ושכר הטירחה וההוצאות שהושתו על לואר. להלן יצוינו עיקרי טענותיה של לואר בשני ההקשרים האמורים:

(א)      לטענת לואר, החלטתו של בית המשפט המחוזי לאקונית ונעדרת נימוק של ממש. בית המשפט נמנע מלדון ומלהכריע בטענה המרכזית של לואר, שלפיה ואו מפרה את ההתחייבות החוזית שבהסכם ואו, וגורמת (על דרך של גרם הפרת חוזה) למשכירה להפר, בתורה, את הסכם לואר. כיוון שאין מחלוקת כי בחנות ואו נמכרים נרות, סבונים ומוצרי אמבט, על בית המשפט היה להכריע בשאלה - האם אלו מהווים את "עיקר עיסוקה" של ואו. לטענת לואר, הראיות שהביאה מהוות הוכחה ניצחת לכך שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב.

(ב)      לטענת לואר, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסעד הזמני מתלכד עם הסעד העיקרי המבוקש בתובענה העיקרית.

(ג)       לטענת לואר, שגה בית המשפט מן הבחינה הדיונית, כאשר נתן את החלטתו בלא לקיים דיון במעמד הצדדים, ועוד בטרם הגיבה לואר לתשובת ואו לבקשה.

(ד)      לטענת לואר, סכום ההוצאות ושכר הטירחה אשר היא חויבה לשלמו ל-ואו, העולה כדי כ-77,000 ש"ח (כולל מע"מ), הוא מופרז, בלתי מידתי ובלתי סביר, ובית המשפט אף לא נימק את החלטתו בחיוב לואר בהוצאות ושכר הטירחה החריגים הללו.

7.            המשיבות, בתשובות ארוכות ומפורטות, תומכות, מטבע הדברים, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וחוזרות ככלל על הטענות שהציגו בפניו.

דיון והכרעה

8.            דין טענותיה של לואר לגוף החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שנמנע מלהיעתר לבקשה לסעדים זמניים - להידחות. בנסיבות הענין אין אף לקבל את טענותיה של לואר בקשר עם כשלים דיוניים נטענים שנפלו בהחלטה, טענות שאילו היו מתקבלות היה בהן כדי להצדיק את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. מכאן שדין הערעור, ככל שהוא נוגע לסוגיית הסעדים הזמניים (שסורבו) - להידחות. לעומת זאת, דין ערעורה של לואר בקשר עם חיוב שכר הטירחה שהושת עליה לטובת ואו - להתקבל באופן חלקי. אפרט את טעמיי לאמור להלן.

א.          דחיית הבקשה לסעדים זמניים לגופה